
מלחמה ושלום – כשרחובות מדברים עיצוב
כשדברים מרגישים קצת לא ברורים – אנחנו פתאום רואים יופי במקום שלא ציפינו.
זה יכול להיות קו של בניין, מרקם של אבן, או עיר שלמה שידעה מה זה לשקם את עצמה.
לא מזמן מצאתי את עצמי מהרהרת בטביליסי – עיר שידעה מה זה קונפליקט, ושמרה את הזיכרון בקירות.
עות’מאנים, פרסים, סובייטים – כל כיבוש הותיר שכבת אדריכלות אחרת: חמאמים מחופי לבנים, כנסיות אבן, מרפסות עץ, בניינים גיאומטריים, ולצידם גם מגדלי זכוכית עכשוויים.
כל זה נמצא ב…טביליסי.

זו לא עיר “יפה במובן הקלאסי”. היא מורכבת. לא מתנצלת.
כל שלב שעברה, נשאר בה: עות’מאנים, פרסים, סובייטים. כל אחד השאיר חותם.
חמאמים נמוכים, כנסיות מאבנים כבדות, בניינים גיאומטריים, מרפסות עץ רעועות.
ולצידם? גשר מודרני מזכוכית, אולם קונצרטים שנראה כמו חללית, ומבנה ציבורי שפורח בצורת פטריות.
מוזר? קצת.
מהמם? מאוד.
וזה בדיוק הקסם.
טביליסי לא מנסה למחוק. היא מחברת.
בין עבר להווה. בין חומר לרגש. בין מלחמה – לשלום.
הביקור בטביליסי משאיר חותם.

ארבע תקופות אדריכליות עיקריות עברו על העיר:
אדריכלות עות’מאנית:
מאפיינים עיקריים: קשתות וכיפות, אבן כהה.
דוגמא: ברובע אבאנותובאני שוכן בית המרחץ הציבורי Orbeliani, אחד מחמאמי הגופרית המפורסמים בטביליסי. הוא מכוסה כיפות ומעוטר באריחים כחולים בסגנון פרסי־עות’מאני. החללים הפנימיים קמורים, אינטימיים, בנויים לטיהור גוף ונפש גם בזמנים של אי־שקט.
אדריכלות ארמנית:
מאפיינים: אבן כבדה, פתחים קטנים, הרבה עיטורים, צבע תכלת.
מציגים גישה עמידה ושקטה במציאות מורכבת.
למשל, כנסיית Norashen (כנסיה ארמנית) ובתי מגורים באולאבארי. הם בנויים בשילוב של עץ ואבן. עיצוב פרקטי שמתאים לחיים קשים אך יציבים.
אדריכלות סובייטית:
מאפיינים: בטון גס, מבנה תעשייתי חסר עיטור.
דוגמא: לשכת בנק גאורגיה.
נבנה בשנות ה־70 לפי עקרונות ברוטליסטיים. הוא נראה כמו קוביות בטון משתלבות זו בזו, חסרות עיטור – סמל לתקופה פונקציונלית, חסרת רגש. זהו מבנה משולב עם 18 קומות מבטון, כשחלקים ממנוה "מרחפים".
לאחר עצמאות העיר, הבניין עבר שיפוץ והמבנה הפך למטה של בנק גאורגיה ב־2007–2011, תוך כדי שמירה על ייחודו הברוטליסטי .
אדריכלות מודרנית:
מאפיינים עיקריים: זכוכית, חומרים חדשנים.
דוגמא: גשר השלום.
הגשר תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי Michele De Lucchi, ונחנך בשנת 2010 כדי לקשר בין העיר העתיקה לבין הרובע החדש של טביליסי .
הוא בנוי משילוב של שני חומרים מרכזיים: מבנה פלדה המחופה באריחי זכוכית בגג פיברגלס. אורכו כ 156 מטר והוא נתמך על ידי ארבעה עמודי פלדה בלבד .
בלילות, אלפי מנורות LED משובצות בגג וברשתות ההגנה, היוצרות מופע אור דינמי ומעביר מסרים במורס, ביניהם טבלה מחזורית של יסודות החיים – להזכיר את הקשר האנושי והאוניברסלי .
זוהי דוגמא מצוינת לאופן שבו ניתן לעצב מרחב ציבורי שהוא גם סמל תרבותי ועירוני, עם משמעות וחיבור רגשי.

מה לומדים מזה?
הגיאורגים לא מוחקים את ההיסטוריה, הם בוחרים לחיות איתה בהרמוניה.
הם מאפשרים לכל תקופה להשאיר חותם. החיים מתנהלים לצד חמאמים עתיקים, גשרים נוצצים, בנייני בטון וזכוכית, ותרבות בחללים עכשוויים.
זו זהות רב-שכבתית שמביעה: "היינו שם, עברנו את זה. אנחנו לא נעוצים בעבר, נשענים עליו ופנינו לעתיד".
בטביליסי יש זהות חיה, מרובדת, שמכילה קונפליקטים והשלמות גם יחד.
הערבוב הזה – בין ישן לחדש, בין זיכרון להתחדשות – יוצר שפה אדריכלית שהיא לא רק יפה לעין, אלא אמיצה, כנה ורבת משמעות.
זה לא עיצוב שנולד מחלל ריק – אלא עיצוב שנולד מתוך חיים.
טביליסי מלמדת אותנו:
● עיצוב הוא שיח עם המקום והזמן.
● יש בתוך הסדקים יופי רב ובהם – פתח לשינוי.
● עיר חיה ושורדת היא עיר שמביטה קדימה, בלי למחוק את מה שהיה מאחור.

ואצלינו…
עברנו תקופה לא פשוטה.
טילים חתכו את השגרה, קירות נפלו, בניינים התפרקו, שכונות נפצעו – בגוף ובלב.
גם לנו יש רצון לשקם. לבנות מחדש.פנינו לעתיד.
חשוב:
לא לשכוח – אלא לשמר.
לא למחוק – אלא להוסיף שכבה חדשה, שיש בה אמירה.
החוכמה היא לא רק לתקן את מה שנשבר, אלא לתת לו משמעות.
להפוך חלל פגוע למרחב שמכיל.
זו התשובה של אדריכלות טובה בזמנים מורכבים: לא להחליק את הסיפור. פשוט לספר אותו יפה.
שנדע ימים טובים, אמן.

2 מחשבות על “מלחמה ושלום – כשרחובות מדברים עיצוב”
יפעת, את כתבת מרגש ויפה.
אכן טיביליסי נראית מוזרה בהתחלה, לא נכנסת לשום משבצת, אך אחר כך קל להתאהב בה.
נשמעת עיר מאוד מסקרנת ומגוונת. עשית לי חשק לבקר בה. תודה על הסקירה!